"…יוּבָל: הוּא הָיָה-אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב…" (בראשית ד, כ"א) – ולכן אין טבעי מזה שהסדנה שלנו נמצאת ביובלים!
אין טעם שאני אספר כאן דברים שאפשר למצוא במקומות אחרים באינטרנט.
במקום זה, אספר דברים שקשה יותר למצוא במקומות אחרים.
כידוע, תולדות העוגב מתחילה לפני 2300 בערך, באלקסנדריה, לא כל-כך רחוק מכאן, עם השדרוג הראשון שעשה קטסיביוס להידראולוס.
רבים שואלים אותי, מה הקשר שלי לעוגב. ובכן, סבא רבה רבה שלי, יעקב זרזון, היה החזן הראשי (Oberkantor) בקהילה בשטטין. יעקב פייזר פרסם בשנת 1965 בתל-אביב ספר על הקהילה בשטטין (בגרמנית כמובן…) ובו פרק נכבד על יעקב זרזון, וגם על העוגב הגדול והיפה שהיה בבית הכנסת. העוגב ליווה בין היתר את מקהלת הבנות, ואחת הבנות במקהלה היתה בתו של החזן, סבתא רבתה שלי, לימים זמרת סופראן, שהפסיקה את הקריירה שלה בשביל לגדל שתי בנות (אחת מהן סבתא שלי). בזכרונותיה היא כותבת שהיא היתה עצלנית מדי בשביל קריירה במוזיקה.
על העוגב בבית הכנסת בשטטין ניגן רוברט להמן, לא-יהודי, שיצא לפנסיה באותה שנה כמו שותפו, החזן זרזון, סבא רבה רבה שלי. ביחד הם הלחינו שירים מתוך ספר התפילות בשביל העוגב. עד כה לא מצאתי את ההלחנות האלה.
רב הקהילה באותה תקופה היה חיים היינמן פוגלשטיין. שתי המשפחות היו מיודדות. לרב פוגלשטיין היו ארבעה ילדים, בן הומוסקסואל, בת לסבית, ועוד שני בנים שצאצאיהם חיים כיום בארה"ב. לודוויג פוגלשטיין היה אומנם הומוסקסואל, אבל בארון. הוא היה בגיל של סבתא רבתה שלי, וכשסבתא באה לארה"ב, בשנות העשרים של המאה העשרים, הוא הרבה להזמין אותה למסיבות המהודרות שהוא ערך. סבתא כינתה אותו "מלך הנחושת". הוא היה עשיר מאוד.
הרב פוגלשטיין נפטר בשנת 1911, ובשנת 1912 יצאו לפנסיה, כאמור, החזן ונגן העוגב. צוות חדש לגמרי עמד בראש הקהילה, ובשנת 1914 שופץ והורחב העוגב על-ידי הפירמה ולקר, אותה חברה שם למד גדעון שמיר כעבור שבעים שנה את המקצוע.
למה קוראים לעוגב בעברית "עוגב"?
כבר בספר בראשית מצויין כלי נגינה ששמו עוגב, אבל הוא כלי נגינה אחר, כנראה. ("…יוּבָל: הוּא הָיָה-אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב…" (בראשית ד, כ"א) בתלמוד ישנם "הרדולים" ו"מגרפה". הרדולים זה כנראה ההידראוליס, הצורה המוקדמת של העוגב. ועליו כתוב במפורש שהוא לא היה בבית המקדש, לעומת המגרפה שהיתה בבית המקדש. ומה היתה אותה מגרפה? זמי רביד כתב על כך מאמר. כשיהיה לי קישור למאמר בגרסה האינטרנטית, אפרסם אותו. אז מי החליט לקרוא לעוגב "עוגב"?
אליעזר ליפמן זילברמן בכתב העת 'המגיד' בשנת 1856 בנוגע בוויכוח האם מותר להכניס עוגב לבית הכנסת, ויכוח שבאותם הימים היה סוער מאוד: "[…] אם נכון הדבר כאשר יעשו באיזו בהכנ"ס לפרוט על פי העוגב – ארגעל – בעת התפלה בשבת וי"ט"
סדנת העוגבים של אורי שני מיסודו של גדעון שמיר 