מתוך בית המלאכה

בבית המלאכה שלנו ביובלים אנחנו עושים את כל מה שצריך בשביל לבנות עוגב, החל מהשרטוט הראשון, דרך יצור החלילים, בניית המכניקה, בניית המבנה, הארטיקולציה, האינטונציה והכיוון של החלילים ועד הרכבת העוגב.

בית המלאכה שלנו תופס חלק קטן משטח הסדנא. באותו גודל, בערך, הוא השטח שתפוס בעוגב של האקדמיה למוזיקה בירושלים, שבימים אלה הולך להיות מוכן לבדיקה, הרצה ומסירה. יותר ממחצית שטח הסדנא פנוי לקבלת קהל ל"קפה ועוגב". בית המלאכה נראה קצת כמו נגריה, חלק גדול מהעבודה שלנו היא עם עץ.

כשאנחנו בונים עוגב ובודקים אותו, או נוסעים לבדוק עוגב קיים, אנחנו מחפשים תקלות. בונה עוגבים הוא במובנים רבים דומה למוסכניק או שרברב. אחת התקלות המציקות ביותר, ואולי המציקה מבין כולם, הוא ה-HEULER. המילה heulen בגרמנית פרישוה לייבב. כלומר: יש חליל שמייבב. למה מייבב? כי הוא נותן צליל על אף שלא נגענו באף קליד. זה יכול לקרות ברגיסטר מסויים אחד, או אפילו בכמה רגיסטרים. במקרה כזה אי-אפשר יותר להשתמש ברגיסטר הזה, ואם מדובר בכמה רגיסטרים, לפעמים פשוט אי-אפשר לנגן יותר בעוגב. התקלה הנפוצה והמציקה הזאת נגרמת על-ידי כך, ששסתום אחד או יותר לא סגורים לגמרי. ברוב המקרים אי-אפשר לראות את הרווח הזעיר הזה בעין, ומדובר בתקלה בכיוון המובילים והשסתומים בחלקיקי מילימטרים. המצב ההפוך הרבה פחות מציק: כשהחליל לא מנגן, על אף שלחצנו על הקליד ומשכנו את הרגיסטר הנכון. בשני המקרים הבעיה יכולה להיות תזוזה של עשירית המילימטר באחד המקומות של המערכת המסועפת, או בגרגר אבק.

בשביל לבנות עוגב צריך שיתוף פעולה בין בעלי מלאכה ואומנים מתחומים שונים: אדריכל, מוזיקאי, מומחה לאקוסטיקה, מומחה לאקלים, מנהל חשבונות, ועוד. כיוון שאנחנו בית המלאכה היחיד בארץ, אנחנו עובדים לבד, ואנחנו צריכים להכיר את תולדות העוגב ואת תולדות בניית העוגבים, צריכים להיות מיומנים בנגינה על הכלי, נגרות, מכונאות, שרטוט, ציור, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, ארגונומיה, הלחמה, ובעיקר: שמיעה. צריך אוזן חדה מאוד בשביל לבנות עוגב טוב. כל צליל צריך להיות מדויק, ויותר מזה: כל שילוב של צלילים צריך להישמע טוב. וזאת המשימה הקשה ביותר, והאומנות הגבוהה ביותר. היא נקראת בשפת בוני העוגבים: אינטונציה. יש צלילים שמתמזגים יחד לצליל אחד, ויש צלילים שאינם מתמזגים, אבל זה עדיין נשמע טוב.

להלן רשימה חלקית של החומרים שאנחנו עובדים איתם בשביל בניית העוגב, בהכנת החלילים, הקונסולה, החיבורים והמבנה: עץ, עופרת, בדיל, פליז, פרטינקס, לבד, PTFE, חוט ברזל, צינורות, חרסינה, עור, אלומיניום, דבק, טלק, גיר, טייבק. בשביל לעבוד עם כל החומרים האלה, צריך גם להתעדכן לגבי המדיע המעודכן ביותר לגבי הסכנות בעבודה עם כל החומרים האלה ולגבי פינוי אשפה מותאם אקולוגית.

כמה מושגים בסיסיים:

חליל:

יש הרבה סוגים שונים של חלילים בעוגב. במשך מאות בשנים ניסו להוכיח קשר בין החומר ממנו עשוי החליל לבין גוון הצליל, אך למעשה לא הצליחו להוכיח זאת. כלומר:החומר ממנו עשויים החלילים, זאת לא האבחנה החשובה. יש חלילים מעץ, ובבחירת העץ צריך לשים לב בעיקר לשני דברים: שלא יימשוך תולעים, ובעיקר שיהיה כמה שפחות רגיש להבדלי חום ולחות. ויש חלילים ממתכת. רוב חלילי המתכת עשויים מסגסוגת של בדיל ועורפת. בחלק גדול מהחלילים אחוז הבדיל הוא 70 אחוזים. יש גם יחס של 50:50, חלילים אלה נראים יותר כהים ו"מנומרים", והם כבדים יותר, כיוון שעופרת היא כבדה יותר מבדיל. יש גם חלילי מתכת מנחושת. חלילי העץ הגדולים הם עוד יותר כבדים, וחליל של 32f יכול להגיע למשקל של מאתיים ואף 300 קילוגרם. רק בעוגב גדול ייכול להיות רגיסטר של 32f, זה נדיר.

גודל החליל נמדד ב-feet. חליל 8f אורכו כ-שניים וחצי מטר, והוא ה"דו הגדול". חליל 16f אורכו כחמישה מטר, והוא הדו הנמוך ביותר, הקליד הנמוך ביותר במקלדת העוגב. על-ידי כיסוי הרזונטור אפשר ליצור חלילי 16f מחלילים שאורכם למעשה 8f. חלילים אלה נקראים "גדקטה" (Gedackte). אם יש בעיית מקום, אפשר לסיים את החליל בזווית. חלילים כאלה נקראים gekröpft. את הרגיסטרים המכוסים (ה-"גדקטה") המציאו במאה ה-15. עקרון הפעולה הפיזיקלי הוא פשוט: האוויר נכנס למערבולת על-ידי המפגש של סילון האוויר העולה מהחריץ בשפה התחתונה עם השפה העליונה. המערבולת הזאת יוצר גל קול. הצליל נוצר על-ידי מפגש של גל הקול עם האוויר החיצוני. כאשר מכסים את החליל מלמעלה, מפגש גל הקול עם האוויר החיצוני מתרחש רק כאשר הגל יורד מקצה החליל שוב למטה ויוצא מהפה החוצה, וכך מוכפל אורך הגל.

אבל האמת צריכה להיאמר: הפיזיקה של צליל העוגב עדיין לא ברורה לחלוטין. מאוד שנים של מחקר של פיזיקאים אישפרו לאנושות לשלוח חלליות לחלל, אבל לא מצאו תשובות סופיות לגבי מה קורה בדיוק בתוך חליל העוגב.

כל זה נכון לגבי "חלילי שפתיים". לעומת זאת:

בעוגב ממוצע יש כ-85% חלילי שפתיים (מעץ או ממתכת) וכ-15% חלילי לשון (מעץ או ממתכת). לחלילי הלשון, הנדירים יותר, יש לשונית (לרוב מנחושת) שיוצרת את הצליל. בעוגב שנצמא אצלנו בסדנה יש רגיסטר של לשוניות הנקרא "אבוב". רגיסטר הלשוניות בעוגב הנמצא בשער העמקים, הוא רגיסטר ה"כרומורן". בעוגב של האוניברסיטה המורמונית בירושלים יש שמונה רגיסטרים של לשונויות, ביניהם "החצוצרה הספרדית" האופקית.

בחלילי השפתיים הצליל נוצר בחריץ הצר בין רגלו של החליל (ממנו עולה האוויר למעלה אל תוך החליל) לבין גוף החליל (ה-Resonator). בקצה העליון של רגל החליל נמצאת השפה התחתונה, ושפה עליונה בקצה התחתון של הרזונטור. בין השפה העליונה לתחתונה יש חסימה, והצליל נוצר על-ידי חריץ (בגרמנית: Kernspalte) בין החסימה לקצה העליון של השפה התחתונה. המרחק בין השפה התחתונה לעליונה נקרא "פה". השפה העליונה צריכה להיות בדיוק מעל השפה התחתונה, אחרת אין צליל. כך עולה האוויר מהחריץ הצר אל השפה העליונה, נחתך שם, וחלק זורם החוצה וחלק עולה לתוך גוף החליל.

אורך הרזונטור קובע את גובה הצליל, רוחבו את גונו. באופן כללי אפשר לומר, שחלילים רחבים יותר משמיעים צלילים הדומים לכלי נשיפה, חלילים צרים יותר משמיעים צלילים הדומים יותר לכלי מיתר, ויש להם יותר אוברטונים. לאורך הרגל של החליל אין משמעות מבחינת גובה הצליל, ואורכו נקבע על-ידי שיקולים טכניים, אסתטיים ומסורתיים.

גובה הצליל בחלילי עוגב נע בין 16 הרץ (נדיר מאוד, רק אם יש רגיסטר של 32 פוט, והצליל לא ממש נשמע), בעוגבים גדולים רגילים עם רגיסטר של 16 פוט 32 הרץ, ועד לצלילים הגבוהים ביותר של רגיסטר אחד ושליש פוט, מה שיכול להגיע למעל 10000 הרץ, וגם צליל כזה בקושי נשמע.

אפשר לקנות חלילים מוכנים. רגיסטר (בדרך כלל 54 חלילים, או 30 לפדאלים) יכול לעלות בין 1000 ועד 100000 ש"ח. זה תלוי בחומר, בגודל, וגם בסוג רגיסטר. 
המנזורה:
המנזורה הוא היחס בין גובה החליל לבין רוחבו, וכן גובה הפתח בין שפה עליונה לשפה תחתונה ("הפה"). גם קוטר פתח האוויר בקצה הרגל, וכן הזווית של השפה התחתונה, וצורת הרזונטור (גלילי, או קוני כלפי פנים או כלפי חוץ) הם פרמטרים, ויש עוד. אורך הרזונטור קובע את גובה הצליל, ואילו המנזורה קובעת את אופי הצליל ונותנת לרגיסטר את שמה. יש מספר גדול של שילובים אפשרויים בין כל הפרמטרים, ולכן יש כל-כך הרבה רגיסטרים, עם כל-כך הרבה קולות שונים.  
באופן גס אפשר לחלק את האוסף הגדול של מנזורות לפרינסיפאל, לכל הרגיסטרים הרחבים יותר מהפרינסיפאל, ולכל הרגיסטרים הצרים יותר מהפרינסיפאל. הפרינסיפאל הוא הריגיסטר הראשי של העוגב, בכל מקלדת ובכל דוכן. המנזורות הרחבות יותר מולידות רגיסטרים של חלילים המדמים כלי נשיפה אחרים, כמו חליל וקרן יער, ואילו מנזורות צרות יותר מולידות רגיסטרים של חלילים המדמים כלי קשת. אומנם העוגב הוא כלי נשיפה, אבל אפשר לדמות צליל של כלי קשת עם חלילים צרים מספיק. אצל כלי קשת שומעים אוברטונים רבים יותר, מאשר אצל כלי נשיפה, וזה גם ההבדל בין חליל צר לחליל רחב. כשאנחנו שומעים הרבה אוברטונים, זה לא אומר שהצליל הוא "טוב" יותר או "טוב" פחות, אלה פשוט תכונות שונות של צליל.  
לא כל החלילים הם גליליים. ישנם גם חלילים קוניים: הקוטר שלהם הולך ומתרחב, או הולך ונהיה צר יותר. 

המנזורה משפיעה גם על האופן של תחילת הצליל: האם החליל "מדבר" מיד כשהוא מקבל אוויר, בצורה חדה, או בהדרגה, בצורה רכה יותר.   
ריינר ינקה, איתו עבדתי במשך שבוע בירושלים, עשה רשימה של 55 פרמטרים שמשפיעים על גוון הצליל. דרך אגב: סוג החומר אינו אחד מהם.   
מערכת האוויר:

העוגב הוא כלי נשיפה. מפוח מזרים אוויר אל וסת כלשהו ששומר על לחץ האוויר ונפח אוויר קבועים. בתקופה הקדומה, לפני 2300 ו-2000 שנה, הווסת הזה היה מאגר מים, ולכן העוגב ניקרא "הידראולוס". בעוגב שאנחנו מכירים באלף השנים האחרונות, הווסת הוא שרעפת. אנחנו מכבידים על השרעפת עם משקל בהתאם ללחץ האוויר הרצוי. לחץ האוויר נמדד במ"מ עמודת מים: ככל שההפרש בין עמודת המים מהיכן שהאוויר נכנס מהמפוח לבין עמודת המים שממנו האוויר יוצא אל העוגב גבוה יותר, הלחץ הוא גבוה יותר. לחץ האוויר הרצוי הוא בין 40 ל-100 מ"מ עמודת מים. 100 מ"מ עמודת מים הם בערך 10 מיליבאר (לחץ האוויר האטמוספארי הוא פי מאה מזה) או 0.14 PSI (בצמיג של מכונית יש פי 50 או 55 לחץ אוויר). מהשרעפת זורם האוויר דרך תעלת האוויר אל הדוכנים של העוגב, עליהם ניצבים החלילים. בעוגב עם מערכת פנאומטית יוצא אוויר מתעלת האוויר גם אל מערכת הפיקוד הפנאומטית. כשלחץ האוויר נמוך מדי, הצליל חלש או לא נשמע כלל, כשלחץ האוויר גבוה מדי, החליל "קופץ אוקטאבה", אל האוברטון הראשון שלו, או עוד יותר גבוה.

כשיש בעוגב מערכת פיקוד פנאומטית, לאוויר תפקיד כפול: הוא משמיע את החלילים, והוא גם מפעיל את הפיקוד הפנאומטי. דרך הפיקוד הפנאומטי נפתח שסתום כדי שהאוויר יוכל להגיע אל החליל, או להיפך: השסתום סוגר זרימת אוויר שבדרך כלל לוחצת על שסתום סגור, וכשזרימת האוויר חסומה, נפתח השסתום הסגור בגלל נפילת לחץ האוויר, וכך מגיע האוויר אל החלילים. השסתומים של הפיקוד הפנאומטי הם בדרך כלל כיסים שמתמלאים באוויר ומתרוקנים מהם.

מקלדת:

מקלדות העוגב דומות במשהו למקלדת של הפסנתר, רוחב כל קליד כ-23 עד 24 מ"מ, עם כמה הבדלים: בפסנתר יש מקלדת אחת, בעוגב יכולות להיות גם ארבע או חמש מקלדות. למקלדת של עוגב יש פחות קלידים (לרוב 54 קלידים), ולכן היא פחות רחבה (78 ס"מ בדרך כלל, במקום 122.8 בפסנתר), והצבע הוא הפוך: בפסנתר הטונים השלמים הם לבנים, וחצאי-הטונים שחורים, בעוגב הטונים השלמים הם צבועים בשחור, וחצאי-הטונים בלבן. אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא: בעוגב הקליד מפעיל שסתום, בפסנתר הקליד מפעיל פטיש קטן שמרעיד את המיתר (או המיתרים), והפטיש יכול להרעיד חזק או חלש. מקלדת נוספת נמצאת בדרך כלל לרגלי הנגן, והיא מופעלת על-ידי הרגליים. הנגינה על עוגב דורשת מיומנות של קו-אורדינציה יותר גבוהה מאשר נגינה על פסנתר, כי צריך לנגן בו-זמנית עם שתי ידיים וגם עם הרגליים. מקלדת הרגליים ("הפדאלים") באותו רוחב כמו מקלדות הידיים, אבל מכילה פחות קלידים, בדרך כלל 30 (שתי אוקטאבות וחצי).

רגיסטר:

רגיסטר הוא סידרה של חלילים כמספר הקלידים. אם במקלדת יש 54 קלידים, אז ברגיסטר השייך לאותה מקלדת יש 54 חלילים. אם מקלדת יש 30 קלידים (כפי שנהוג שמקלדת הרגליים המכונה פדאל), אז ברגיסטר השייך לקלדת הרגליים יש 30 חלילים. לכל עוגב יש מספר רגיסטרים, וכל רגיסטר משייך לאחת המקלדות. ככל שמספר הרגיסטרים עולה, כך מגוון הצליל שאפשר להפיק מהעוגב עשיר יותר. יש רגיסטרים שמדמים צליל של כלי נשיפה, כמובן, אבל יש גם רגיסטרים שמדמים כלי מיתר, או כל גוון צליל אחר. עוגב יכול להיות למעשה תזמורת שלמה, כפי באמת החלו לבנות עוגבים החל מהמאה ה-19, אבל עוגבים כאלה הם גם, במידה רבה, חסרי ייחוד.

יש רגיסטרים שלא נבדליםמשאר הרגיסטרים בגוון הצליל, אלא בגובהו. אלה נקראים ALIQUOTE. אחד הרגיסטרים הנפוצים הוא המיקסטורה שמורכבת משתיים או שלוש או אף ארבע סדרות של צליליםב מרווח אוקטאבה וקוינטה או טרצה. יש גם רגיסטרים "מחולקים" (לרוב בעוגבים ספרדיים), שאפשר להפעיל רק את החלק התחתון של מקלדת או רק את החלק העליון של המקלדת או את שניהם. העוגב הקטן, הבארוקי, שנמצא בסדנה שלנו בנוי ככה.

לפעמים המלחין כותב איזה רגיסטרים הוא רוצה שיישתמשו בהם לנגינת היצירה. בחירת הרגיסטרים נקראת רגיסטרציה. אך רוב המלחינים אינם כותבים רגיסטרציה, בין היתר כי הם יודעים, שכל עוגב הוא שונה ממשנהו, ולא בכל עוגב יש בדיוק את אותם הרגיסטרים שהוא חושב עליהם. הרגיסטרציה היא חלק מהעבודה היצירית של הנגן. בגרמנית ישנו ביטוי "למשוך בכל הרגיסטרים", שפירושו: להשתמש בכל האמצעים.

צינורות:

רוב הצנרת בעוגב משמשת להובלת האוויר מהדוכן אל חלילים שמרוחקים מהדוכן, וגם למערכת הפנאומטית, אם ישנה. במקרה של פיקוד פנאומטי (פנאומטיקה = הונע על-ידי אוויר) ניתנת הפקודה להשמעת צליל על-ידי צינור שמוביל אוויר שפותח שסתום. החיסרון של הפיקוד הפנאומטי לעומת הפיקוד המכאני הוא עיכוב קל של עשירית השניה. היתרון העיקרי הוא הפחתה משמעותית של נפח הצינורות.

שסתום:

השסתום הוא אחד המרכיבים המרכזיים ביותר בעוגב, כמו החליל, המפוח והמקלדת. בשביל שחליל ינגן, צריך להיפתח שסתום שדרכו זורם אוויר אל החליל. ההפעלה הראשונית של השסתום הוא על-ידי הקליד, אבל הפתיחה עצמה יכולה להיות מכאנית או פנאומטית. יש הרבה מאוד צורות שונות של שסתומים שפותחו לאורך מאות בשנים לצורך זה. בבחירת השסתום השאלה החשובה ביותר היא אמינותו, השניה בחשיבותה עמידותו בפני נזקים. שאלה חשובה נוספת היא האם הוא משמיע רעש, וגם מהירות הפתיחה חשובה. בראש סדר העדיפויות, כאמור, שאלת האמינות: האם השסתום נפתח כאש לוחצים על הקליד, כך שמלוא לחץ האוויר וכמות האוויר הרצויים יעברו, והאם הוא נסגר מיד כשאני עוזב את הקליד, כך שהוא אטום לחלוטין ושום אוויר לא עובר? עד היום החומר הרצוי ביותר הוא עור, והחיסרון היחיד הוא שעכברים אוהבים לכרסם עורות. העור גם מעמעם את הנקישה שהשסתום נסגר שוב, בנוסף לזה שהוא אוטם. מהירות הפתיחה והסגירה תלויות בעיקר במובילים. כשההובלה היא מכאנית, המהירות היא בעיקרון מיידית, אם שוב דבר לא מפריע, כשההובלה היא פנאומטית, יש עיכוב קטן מאוד, עד שהאוויר מגיע. כשהדרך ארוכה מאוד, מעל עשרה מטרים, העיכוב הזה יכול להגיע עד לרבע שניה. כשההובלה היא אלקטרונית, מצטמצם שוב מרחק הזמן.

קפיצים:

בכל עוגב יש כמות גדולה של קפיצים. שסתום שנפתח למעבר אוויר, צריך להיסגר מיד כשהנגן עוזב את הקליד. זה ייקרה רק, אם יש קפיץ שסוגר את השסתום, אחרת השסתום יישאר פתוח. ככל שהקפיץ חזק יותר, השסתום ייסגר מהר יותר ובטוח יותר שהוא באמת ייסגר לגמרי, מצד שני: ככל שהקפיץ חזק יותר, צריך להפעיל יותר כוח בשביל ללחוץ על הקליד. צריך למצוא את המידה הנכונה.

איטום:

כשמים חודרים אל תוך הבית, הם עלולים להביא לקצר כללי במערכת החשמל. כשגז דולף, הבית עלול להתפוצף. כשהאוויר דולף בעוגב, זה אומנם לא מסכן חיי אדם, אבל אנחנו, בוני העוגבים, נחרדים מהאפשרות הזאת לא פחות. הנזק הכי פחות נורא הוא הפחתת לחץ. זה לא נורא, כי בדרך כלל מספיק לחץ, גם אם יש דליפה קטנה. אבל בדרך כלל הנזק חמור הרבה יותר, וצריך למנוע אותו בכל מחיר. חומר האיטום הקלאסי והטוב ביותר הוא עור. החיסרון העיקרי של עור: עכברים אוהבים עור. תחליפים הם: סול, זול מאוד, עם החיסרון שהוא נקרע בקלות, או טייבק, מאוד דק ולא נקרע, או ליגלינד. את החומרים אלה מצמידים באמצעות דבק שבעצמו גם אוטם. כמה שלא מתאמצים, קשה עד בלתי אפשרי למנוע לחלוטין בריחת אוויר, וזה גם לא רצוי, כי זה יכול ליצור עיוות בצליל. בכל מקרה, לא רצוי, כמובן, שתהיה יותר מדי בריחת אוויר.

הקונסולה:

בקונסולה יש מקלדות, רגיסטרים ופדלים. זה המקום שממנו הנגן מפעיל את העוגב. הרבה קונסולות מוסתרות מעיני הקהל. אם יש אפשרות להציב את הקונסולה במקום שגם הקהל יכול לראות את הנגן, וגם הנגן יכול לשמוע את המזויקה שהוא מנגן, יש לכך ייתרון, אבל גם חיסרון. הייתרון ברור, החיסרון הוא בכך שבהרבה מקרים המחיר של זה הוא פיקוד אלקטרוני, והנגן כבר לא יכול להרגיש באופן בלתי אמצעי את מה שהנגינה שלו עושה. (כמו במקרה של כנסיית הבשורה בנצרת) ברוב המקרים הפדלים הם בזווית ישרה, אך יש גם פדלים שנפתחים קמעה כמו מניפה. ("רדיאלפדל") בפדל יש בין 12 עד 32 קלידים, בדרך כלל 30 (שתי אוקטבות וחצי), והוא בדרך כלל בערך ברוחב המקלדת. זאת דרך אגב סיבה נוספת, למה המקלדת בעוגב קצרה יותר מאשר בפסנתר: כשמנגנים בו-זמנית עם הידיים והרגליים, קשה יותר להגיע עם הידיים למרחקים שדורשים הטיית פלג הגוף העליון. הרגיסטרים מופעלים על-ידי כפתורים שנמצאים בסמוך למקלדת, בדרך כלל על-ידי משיכה, לפעמים על-ידי הזזה, או במקרה של פיקוד אלקטרוני גם על-ידי לחיצה.

תריסים:

בעוגב אין אפשרות להשמיע צליל חזק או חלש. כשהנגן לוחץ על הקליד, נפתח השסתום והאוויר נכנס לחליל. בשביל שתהיה בכל זאת אפשרות לעמעם את הצליל, ישנם רגיסטרים שמוסתרים מאחורי תריסים. כשהתריסים פתוחים, הקהל שומע צליל חזק יותר, מאשר כשהתריסים סגורים. התריסים מופעלים בדרך כלל על-ידי פדאל הנמצא מעל מקלדת הרגליים.

מצמד:

(בגרמנית: Koppler) כל רגיסטר שייך למקלדת מסויימת (או לפדאלים). לדוגמא: יש לי בעוגב רגיסטר סו-באס שמופעל על-ידי הפדאלים, רגיסטר פרינסיפאל המופעל על-ידי המקלדת התחתונה, ורגיסטר ויול המופעל על-ידי המקלדת העליונה. אם אני רוצה להשמיע את הסו-בס ואת הפרינסיפאל יחד, אני צריך לנגן אותם עם יחד אחת על המקלדת התחתונה ועם הרגליים. אבל אני יכול גם למשוך ידית או ללחוץ על פדאל עם הרגל (תלוי באופן הבניה) שגורמת להצמדה של הפדאלים עם המקלדת התחתונה, וכשהרגל לוחצת על הפדאל, נשמעים שניהם. ואם אני רוצה להשמיע את הפרינסיפאל ואת הויול יחד, אני יכול למשוך את הידית שמצמידה את שתי המקלדות, ובהקשה של המקלדת התחתונה אני שומע את שני רגיסטרים (בתנאי, כמובן, שהרגיסטרים האלה פתוחים). המצמדים מופעלים בדרך כלל על-ידי לחצנים הנמצאים מעל מקלדת הרגליים או לצד ידיות הרגיסטרים.

איך זה עובד? בשביל להשמיע צליל, אני צריך ללחוץ על הקליד שפותח את השסתום המתאים על-ידי הרמת מוביל, שמוביל מוביל אחר וכו' עד לשסתום. המצמד מרים את כל המובילים של המקלדת המוצמד בכמה מילימטרים, כך שבהקשת הקליד גם השסתום של הצליל במקלדת המוקלדת נפתח. המצמד צריך להיות כמובן מכוון בצורה מאוד מדוייקת, בכל אחד ממספר המובילים כמספר הקלידים. לפעמים יש HEULER רק בהפעלת הקפלר, כי הקפלר לא מכוון נכון באחד או בכמה קלידים.

כיוון:

אחד הדברים האחרונים שצריך לעשות, אחרי שגומרים לבנות עוגב, הוא לכוון אותו. אחרי זה צריך לכוון אותו שוב מדי פעם. חלילי העוגב יכולים לצאת מכיוון בגלל שינויים במעלות החום, בלחות, בלחץ אוויר, או מסיבות אחרות. כיוון הוא אומנות בפני עצמה. כשהעוגב לא מכוון, יוצרים שני צלילים עם אותו גובה משני רגיסטרים שונים, רעידה בצליל. אותו דבר קורה בין צליל אחד לבין האוקטאבה שלו או הקוינטה שלו. ככל שהכלי מזייף יותר, הרעידה מהירה יותר, וכשמכוונים צריך להקטין את מהירות הרעידה עד שהיא נעלמת. לדוגמא: שני צלילים בגובה 440 ו-441 הרץ יוצרים ביניהם רעידה אחת בכל שניה, שני צלילים בוגבה 440 ו-442 יוצרים ביניהם 2 רעידות בשניה, וכו'. קודם כל צריך להחליט על הגובה. לאחרונה כיוונתי את העוגב שבבית המלאכה שמשמש אותנו לאירועים לגובה של A=440 . זהו כיום הגובה הסטנדרטי, אבל זה גם אומר שזהו מספר שרירותי למדי. לפני המהפכה הצרפתית לא היה גובה אחיד, וההבדלים יכלו להגיע לשלושה או אפילו ארבעה חצאי טונים. הצרפתים והאנגלים נטו לכוון גבוה יותר, הגרמנים ההולנדים והאיטלקים נמוך יותר. אחרי המהפכה הצפרתית נעשה ניסיון ראשון של סטנדרטיזציה, והחליטו של A=409, אחר-כך A=435. הגובה הסטנדרטי של היום נקבע בשנת 1939. גובה הצליל בירץ הוא מספר אבסולטי. לעומת זאת, ההפרש בין שני חצאי-טונים הוא 100 צנט, וכיוון שההפרש הזה בין A=440 לבין החצי-טון הבא שלו (סי במול) או לבין חצי-טון שמתחתיו (לה מינור) בוא בערך 25 הרץ, ולעומת זאת בין A=880 לבין החצי-טון הבא או זה שמחתיו הוא כבר בערך 50 הרץ, אז – בדוגמא הזאת – צנט אחד באזר של A=440 הוא רבע הרץ, וצנט אחד באזור של A=880 הוא כבר חצי הרץ. ככל שעולים למעלה, ההפרשים, כלומר האי-דיוקים, נעשים קריטיים יותר, והם צורמים באוזן. בצלילים הנמוכים ביותר צנט אחד (כלומר סטיה של מאית מהטון – ואנחנו לא שומעים את הסטיה הזאת) היא יותר מהרץ שלם. לכן יותר קשה לכוון חלילים קצרים שנותנים צליל גבוה, וזה דורש דיוק הרבה יותר גדול. גבול השמיעה שלי כיום (אני בן 56) נמצא בערך באזור של מי-6. זה חליל באורך 16 מ"מ, וגובה הצליל הוא באזור 10000 הרץ. צנט אחד באזור הזה הוא בערך 12 הרץ, ואת ההפרש הזה בהחלט שומעים. אבל מעטים העוגבים בעולם שיש להם חלילים כל-כך קצרים וגבוהים. (כשאנחנו מחשבים אורך של חליל, אנחנו כמובן תמיד מדברים על "האורך התאורטי", כלומר האורך מהפה עד הקצה העליון, כי לאורך הרגל אין שום השפעה על גובה הצליל, ויש חלילים עם רגליים מאוד ארוכות, בייחוד החלילים הקצרים ביותר. חלילים אלה הם לפעמים באורך של עשרים או שלושים סנטימטר, אבל "האורך התאורטי" שלהם הוא אולי רק שניים או שניים וחצי סנטימטר.) החלילים הגדולים ביותר שישנם אצלנו בסדנה, חלילי ה-16 פוט (הגדקט שעל הקיר ולידו הבומבארד האיטלקי) מתחילים מה-דו הנמוך בגובה של בערך 32 הרץ, ורק עם שמיעה ממש טובה אפשר לשמוע איזה זמזום נמוך מאוד ומאוד חלש.

אחר-כך צריך לקחת בחשבון שהאוקטאבה המערבית מחולקת ל-12 חצאי טונים, אבל זה לא מדויק, כפי שכבר פיתגורס גילה. כדי לאזן את הסטייה הקלה, המציאו כל מני עקרונות כיוון, כמו הכיוון המושווה. הסטיה הקלה באה לידי ביטוי בעוגב יותר מאשר בכל כלי אחר, בגלל העושר הגדול באוברטונים, בייחוד בחלילים הצרים יותר, אלה של הרגיסטרים המדמים כלי קשת. כל שיטת כיוון מתאימה לסולמות מסויימים יותר, ולאחרים פחות. הייתרון הגדול של הכיוון המושווה הוא, שהכיוון נשמע בכל הסולמות פחות או יותר בסדר.

הכיוון שייך לחלק רחב ומשמעותי בעבודת בניית העוגב, שהאנגלים קוראים לו VOICING, הגרמנים INTONIERUNG, והצרפתים קוראים לו HARMONISATION. שלושת המושגים אינם תרגומים אחד של השני, וההבדלים אינם מקריים. אחרי שהחליל נבנה, צריך לעצב ולייצב את הצליל שלו (שהאנגלים קוראים לו "קול" ולא צליל), וזה צריך צריך מותאם עם שאר החלילים של אותו רגיסטר, ולכן הצרפתים קוראים לזה: הרמוניזציה. הכיוון הסופי, ולפעמים גם חלק מהעבודה שקודמת לכיוון הסופי, יכולה להיעשות רק במקום שיעמוד העוגב, אחרי שהעוגב כבר בנוי כולו, ובמזג האוויר המתאים. יש בעלי מקצוע שהמומחיות שלהם הוא VOICING.

דיספוזיציה:

הדיספוזיציה היא התכנון של העוגב: איזה רגיסטרים יהיו לו? באיזו מקלדת יהיה איזה רגיסטר? בשביל לתכנן את העוגב, צריך לקחת בחשבון הרבה משתנים. בין היתר צריך למנוע תופעות פיזיקליות כמו התאבכות (אינטרפרנץ), צריך לתכנן את מיקום הדוכנים, לחשוב על התקציב וכו'. כמו כן צריך לקחת בחשבון, שבעתיד צריך יהיה לטפל בעוגב, בחלילים, בפיקוד, בצנרת וכו', ולכל אלה צריך שתהיה גישה גם אחרי שכל העוגב גמור ומנגן. לבסוף: העוגב צריך לא רק להישמע טוב, אלא גם להיראות טוב.

חזרה לעמוד הבית