1939-2025

גדעון שמיר נולד ב-9 במנובמבר 1939 בתל-אביב. אביו היה מקס שמיר, אחד שני ה"אחים שמיר", מעצבים גרפיים מפורסמים שעיצבו בין היתר את סמל מדינת ישראל. כבר בגיל 14 אפשר היה לשמוע אותו ב"קול ישראל":

העיתונות מלווה אותו לאורך שבעים שנה….





דרך אגב: המלכה-האם בשנת 1959 היא אמה של מלכת אליזבת (אלמנתו של מלך ג'ורג' השישי), והיא גם נקראת אליזבת.






החל משנת 1963, אחרי שחזר ארצה, התחיל להופיע בקונצרטים בנגינה הן על פסנתר והן על עוגב.





בשנת 1967, ליתר דיוק ביום האחרון למלחמה, הוא התחתן עם באה קרשטט. נולדו להם שתי בנות ובן. בשנת 1968 בנה גדעון שמיר את העוגב הראשון שלו. המשפחה התיישבה בעשרת.




זהו בית המלאכה הראשון בעשרת:

בקדמת התמונה אפשר לראות את העוגב הקטן הבארוקי שעומד עד היום בסדנה ביובלים ומשמש לאירועים במסגרת מרכז המבקרים. הנה אותו עוגב בהיכל התרבות בתל-אביב:

בשנות השבעים יצר גדעון שמיר שיתוף פעולה עם קיבוץ בית העמק שהוליד בשנת 1977 את מפעל "צלילי הגליל". במסגרת המפעל נבנה עוגב עבור ולרי מייסקי ז"ל, נגן העוגב הטוב ביותר שהיה כאן בארץ. הוא היה אחיו של הצ'לן הידוע מישה מייסקי, ושניהם הגיע בתחילת שנות השבעים לארץ מבריה"מ. כמו כן יצרו גדעון וחברי הקיבוץ שעבדו עמו במפעל סדרה של עוגבים קטנים שגם נמכרו באירופה. אך הקיבוץ החליט כעבור שלוש שנים לסגור את המפעל.

הנה תצלום של העוגבים הזעירים שבנה גדעון שמיר:





בשנת 1977 מתחיל פרק חדש: המפעל "צלילי הגליל" בקיבוץ בית העמק. המפעל פעל במשך שלוש שנים בלבד, עד 1980. בארכיון הקיבוץ נמצאים שני כלים מהתקופה הזאת:


שני הכלים במצב טוב. רגיסטר אחד, מופעל באמצעות מפוח חשמלי קטן מובנה.
הנה שני פרוספקטים מהתקופה הזאת:






והנה מאמר של פרדי כהנא על התקופה הזאת.





שנות השמונים ואילך:
בשנת 1981 הוא בנה עוגב-בית עבור ויחד עם ג'ראר לוי ז"ל:

בדצמבר 2021 נתרם העוגב למרכז התרבות החדש בקיבוץ שער העמקים "הטחנה", וגדעון שמיר ואורי שני הרכיבו אותו שם.

בשנות השמונים, אחרי שכבר בנה כמה עוגבים, יצא גדעון שמיר ללמוד את בניית העוגבים בצורה פורמלית אצל חברת וולקר בלודביגסבורג. עבודת הגמר שלו שם היה עוגב שהוא בנה במימון קרן אמריקה-ישראל עבור מכון וייצמן ברחובות. בסופו של דבר העוגב הגיע העוגב לאקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים, שם הוא עומד עד היום.


שיתוף פעולה עם דני קרוון הוליד את "כיכר לבנה" בפארק אדית וולפזון בתל-אביב.





בשנות התשעים התחיל גדעון להתעניין בעוגב של בית הכנסת בקונסטנץ, סיפור שעדיין לא נגמר…

בתחילת שנות התשעים נוצר שיתוף פעולה בין גדעון שמיר לראובן הכט. הדגם הראשון של העוגב הזה נראה כך:

התוצאה, בשנת 1998, היתה יותר יפה, בעיני.

בשנת 1999 שיפץ גדעון שמיר את העוגב האנגלי בכנסיית סט. ג'ון בחיפה. כאן בתמונה גדעון עם הכומר והפעיל הפוליטי שחאדה שחאדה (1930-2010):

בשנת 2001 ביקר גדעון באנגליה. הוא שמע שהכנסיה בווילנגטון רוצה למכור את עוגב ה-CASSON שלה. הוא יצר את הקשר עם המנזר בלטרון ודאג להעברתו לשם.







העוגב של עמי מעייני נתרם אחרי מותו לפארק המדע בבאר-שבע.

ב-31.10.2024 התראיין גדעון ברדיו:
https://www.kan.org.il/content/kan/kan-music/p-8986/
על הטעויות שבכתבות השונות אני כמובן לא יכול לקחת אחריות….
גדעון שמיר נפטר ב-21.10.2025.
זה מה שאמרתי בהלוויה:
יעל הציעה שאני אגיד כמה מילים. אני הכרתי את גדעון פחות זמן מכל מי שנמצא כאן, ואני מצטער על כך כל יום. כל יום. ואת זה אני אומר בפה מלא ובלב שלם, על אף שלא היה תמיד קל איתו. מהרגע הראשון היה לשנינו ברור שמצאנו זה את זה. שכל אחד מצא את מה שהוא חיפש. והרי היינו מאוד שונים זה מזה. ועל כך אין לי אלא לומר תודה. תודה. תודה.
כשדיברתי היום בבוקר עם עליזה מושלין מירושלים, היא אמרה: איזו נפש יפה.
פעם, כששאלוהו כמה זמן דרוש כדי לבנות עוגב, הוא ענה: כמה שיותר. אני חשבתי אז, שזה היה לפסוס, ואפילו ביני לבין עצמי התעצבנתי. היום אני יודע כמה שהוא צדק. לסבלנות שלו בעבודה לא היה גבול. זה היה צריך להיות מושלם. וזה באמת צריך להיות ככה. כי אם אתה בונה משהו, איזה חלק פנימי, שלא עובד 100 אחוז, אחר-כך אתה צריך לפרק את כל העוגב בשביל לתקן את זה. אז הפרפקציוניזם שלו היה פשוט מה שדרוש לעבודה הזו.
בפעם הלפני אחרונה שהייתי אצלו, עוד דיברנו על שני פרויקטים, שעדיין תלויים באוויר. הוא עוד התאמץ בשביל לעשות סרטוטים. בפעם האחרונה הייתי אצלו עם שלמה ברן שמצא עוגב מזוודה בעליית גג של ההורים של חבר ושיפץ אותו. הלכנו לבקר אותו ביחד ומסתבר שבשנות השבעים גדעון בנה – לדבריו – כ-80 עוגבים זעירים כאלה מהדגם של עוגב-מזוודה. הוא דיבר לעניין על המפוח, על החלילים, אבל בשתי הפעמים האלה מצבו כבר לא היה כתמול-שלשום.
שינוח על משכבו בשלום, ומי ייתן ויצירותיו הנפלאות עוד יעניקו שמחה ואהבה ואור בלב כולם עוד הרבה הרבה שנים.
מעיתון "הארץ", ב31.10.25:

